בראש גבעה מצפון לקיבוץ נגבה ניצב עמוד חשמל ענק בצבע תכלת, עליו מצוירות 73 יונים צחורות. העמוד נראה למרחוק, מסמן את מקומו של הגן.

יום האסון הארבעה בפברואר 1997 היה יום קר וסוער. כשהחשיך נקראו החיילים אל המסוקים, הכל היה מפחיד. החושך ורעש המסוקים, הגשם, הרוח וצליפות השלג בפנים. מחשבות מטרידות,- איך יתרוממו המסוקים עם כל המשקל שכל חיל נושא עליו. למה לא דוחים את ההמראה למחר? לבנון האיומה הזאת ארץ של סלעים חשופים, שיחים אפורים ושנאה רוחשת.
המסוקים המריאו ובשמי שאר ישוב התנגשו זה בזה התרסקו. מכל 73 החיילים לא נותר איש בחיים.
 
לכבוד חיילינו האהובים והנבונים אנו, הוריו של תומר, הקמנו גן זיכרון זה.
 
מתוך דברים שכתבה העיתונאית והסופרת דפנה מרוז:
"הטיול בגן נמשך כ 20 דקות. כשגן פורח מהמם ביופיו של צמחי א"י מציף את המטייל  ופותח דלת לגן זיכרון חדש ומקורי. ההליכה ליד סלעי ההנצחה עליהם חקוקים שמות הנספים, מקום מגוריהם, תחביביהם והמוצבים מתוכם לחמו מלווה בצלילי שיר הרעות הבוקעים מתוך האבנים שבקיר. בסוף המסלול נמצאת פינת הנצחה מוצלת ונעימה המספרת את סיפורם של הבנים-סיפורה של א"י".
 
מתוך מחברת האורחים:
"תום , תומר וחבריהם אתם מלח הארץ מלכי ארצנו הקטנטונת. כמה נאה לכם גן זה המשלב נוף בתולי, פראי וכ"כ ארץ-ישראלי כמותכם. תנצב"ה". (יהונתן ואריאלה סגל)
 
"זהו אתר ההנצחה היפה ביותר שראיתי בחיי, מדוע אינכם מפרסמים אותו" (חנה קאופמן פתח תקווה).