מכתב שהתפרסם ב"פינת השלולית" במוסף "סופשבוע" של מעריב.
 
מאיר עזיאל שלום,
תומי ואני אהבנו לקרוא את פינת השלולית. 
לקרוא ולהזדהות עם אהבות, כאבים ושמחות של אחרים. 
אני זוכרת שהייתי תוהה אם גם לי יהיה פעם סיפור של אהבה מופלאה.
והיה לי.
רק שמעולם לא תיארתי שהסוף יהיה כזה,
אז זהו סיפור מיוחד על אהבה, לא רומנטית, אבל כזו שאין כדוגמתה.
והכאב – גם כדוגמתו אין, והוא ללא נשוא.
תומי – הוא סמל תומר קידר, בן 21 בנופלו באסון המסוקים בשאר ישוב.
הוא היה בדרכו ללבנון, לאחר שקיבל חופש במיוחד על מנת להיפרד ממני טרם נסיעתי לטיול בניו זילנד ובמזרח.
אודה לך אם תוכל לפרסם זאת. לזכרו ולזכר אהבתנו (שעדין קיימת!)
תודה, שחר קידר
 
את הנסיך שלי הכרתי 21 שנים, ומספר שנותיי מגיע רק ל- 22. 
את עוצמת אהבתי לנסיכי קשה להגדיר במילים, ואף על פי כן או דווקא בשל כך, סיפור השלולית שלי הוא מעט שונה. 
נולדנו בהפרש של שנה ושבועיים. שני ראשנים חמודים למשפחה צפרדעית (עם נטיות נסיכיות) נהדרת. את ילדותינו העברנו יחדיו בקיפוצים ובהשתוללויות. כה אהבנו זה את זו וכה היטבנו לקרוא אח את אחותו (ולהפך), עד כי היה לנו ניב ייחודי בצפרדעית, שהיה מובן רק לנו. 
 
עברו מספר שנים עד שהבחנתי שאחי הצפרדעון הפך נסיך יפה תואר ויפה נפש. נסיך מיוחד המוכשר בהמון תחומים. בנגינה, בציור, בכתיבה, בכושר ארגון, במנהיגות וביכולת להעניק אהבה. והיה נסיכי אהוב על כל הצפרדעים, ובייחוד על הצפרדעות, ואני בשמחה ובגאווה הצטרפתי לקול המעריצות. 
מעולם לא קיבלתיו כמובן מאליו, ובכל שיחה הייתי מזכירה לו את דבר אהבתי אליו. כי, באמת, בכל השלוליות בעולם כולו לא קיים לי עוד כזה נסיך, שיכול בחיבוק אחד ובעצם נוכחותו להאציל עלי מנסיכותו ולגרום לי לחוש בעצמי נסיכית. 
 
לפני חודש ימים וקצת נפרדנו למשך ארבעה חודשים (כך חשבנו)… לי קראו המרחבים, ויצאתי לטייל לשלוליות המזרחיות של הזרים (ניו זילנד) . ברדתי מן המטוס המוביל נסיכות, בישרו לי אותה בשורה, שבעיתון כינוה "מרה": ביום בו נפרדנו עלה נסיכי, נפשי, אחי המופלא על המסוקים עם 72 נסיכים נוספים בדרכם להילחם בביצות (לבנון) קרות ומרוחקות בקרפדות אויבות.
ומאז הנני תרה אחריו… 
בחדרו, בין חפציו, בין כתביו ובין מדיו, ומחכה.
 אולי?
תומי שלי- כל כך אוהבת אותך,
שחר